עד הלימודים

עד הלימודים

 

חייתי חיים פשוטים, אהבתי אותה, היא אהבה אותי, אהבתי את החופש, את השקט, את הים.

מצאתי עבודה פשוטה, מגיע בשעה מסויימת, הולך באחרת, ולא מוטרד ולו לרגע אחד מעבר לשעות הללו.

היא הייתה מגיעה אליי ללילות של תשוקה ואושר, יודעים שיש לנו את כל הזמן שבעולם, יודעים שאנו נטולי לחצים, שאין משימות גדולות להספיק, יודעים שיש לנו אחד את השנייה ושאנחנו לא צריכים הרבה יותר מזה.

בשעות המחויבות הקצרות הייתי כמרחף, אנשים היו שואלים אותי מאיפה האנרגיות הבלתי נגמרות, מאיפה החיוך הזה של סר מהפנים ואני הייתי עונה – פשטות.

 

הכרתי אותה כשלושה חודשים לפני תחילת שנת הלימודים הראשונה שלי, כבר נרשמתי ללימודי עריכת דין אחרי קורסים שונים שלקחתי כולל הכנה למבחני מיון , היא אמרה לי שזה לא אני, שזה ישבור לי את השלווה שהיא כל כך אוהבת.

אני עניתי שאין לה לחשוש, השלווה שלי היא אני, היא חלק אשר מוטמע בי עמוק מדיי, חלק שלא ילך לעולם.

 

החודשים עברו והשנה החלה, בתחילה הכול נח על מי מנוחות, המשימות היו קצת יותר גדולות, הזמנים קצת יותר מצומצמים, אך האושר נשאר.

היא החלה ללמוד קולנוע, הלימודים אתגרו אותה, הבטתי בה מהצד וראיתי כיצד היא פורחת, כיצד הילדה אשר הכרתי נהפכת לאישה בעלת חלומות, יוזמות, אישה אשר בוערת בה כנות, כנות מושכת .

 

הלימודים שלי לא סיפקו אותי, אך ידעתי שהם הכרח, אם היא תהיה אמנית, אני אהיה מפרנס, אם היא תמריא על אל, אני אשמש לה כקרקע.

 

ראיתי אותה פחות, אני עסוק בספריי, היא בחדרי העריכה ובתסריטיה.

 

הריחוק החל להעיק עלינו והחלטנו לעבור לגור ביחד, בחירה שהתבררה כשגויה.

 

הקרבה הפיזית, אך המרחק המטא-פיזי חלחלו לקרבינו והחלו ליצור נקבים בשמחתנו ואהבתנו. אני הרגשתי כיצד האושר הפנימי שהציף אותי נעלם ואני נהיה קצר רוח, היא אמרה שהיא צפתה את זה ושחוסר ההשלמה שלי עם בחירותיי מוביל אותנו לתהום.

 

פיצוץ הורגש באופק ואכן כך היה, יומיים רצופים היא לא הגיע אל הבית ולא ענתה לטלפונים, כשחזרה אמרה שהיא מצטערת, שהיא לא יכולה יותר, שהיא מרגישה כלואה, אני אמרתי לה שאולי עדיף שתלך, שהתלונות שלה והביקורתיות שלה מקטינות אותי.

 

הכל היה כל כך פשוט, ללא חובות, ללא משימות, ללא לימודים.